מאן נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ

החלטה

בפניי בקשה למתן רשות ערעור שהגיש המבקש- החייב, על החלטת כב' הרשם ההוצל"פ עדי סומך מיום 20.7.11, בתיק הוצל"פ 01-69479-04-2 , אשר ניתנה בבקשת המבקש לביטול עיכוב היציאה מן הארץ שהוצא כנגדו.

בהתאם להחלטתי הגיש המשיב תגובה מפורטת לבר"ע בה פירט טענותיו והשתלשלות העניינים . המשיב טוען כי דינו של הבר"ע להידחות ואף עותר לחיוב בהוצאות.

במסגרת טענותיו חוזר המבקש על מה שטען בפני הרשם וטוען כי הינו תושב זר אשר מרכז חייו בארצות הברית משכך טען המבקש אין לו זיקה או קשר, בין קבוע ובין זמני, למ"י וכן עד ביקורו האחרון בארץ לא היה לו כל קשר ו/או פעילות בארץ, הן במישור העסקי והן במישור האישי.

כפי טענת המבקש לו ולילדיו אין מקום מגורים בארץ ואין באפשרותם לשכור דירה כאשר בספטמבר הקרוב הילדים ידרשו לשוב למוסדות החינוך ולפיכך מתארחים המבקש וילדיו אצל אחות המבקש לתקופה זמנית ומוגבלת.

לטענת המבקש, הצו פוגע בזכויות היסוד של המבקש ושל משפחתו באופן בלתי מידתי וללא כל יחסיות אלא בצורה מוחלטת ובלתי מתפשרת. כן טען כי מאזן הנוחות מצביע על כך שהנזק אשר ייגרם למבקש הינו רב יותר מאשר למשיב שכן אין למבקש עיסוק ו/או פרנסה ו/או משרה בישראל.

לאחר ששקלתי הטיעונים הגעתי לכלל מסקנה כי הדין עם המשיב באופן שיש לדחות את הבר"ע ולהשאיר את החלטת הרשם בעינה.

בהתאם לסעיף 14 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, לראש ההוצאה לפועל ישנה הסמכות להוציא צו עיכוב יציאה מן הארץ לחייב מקום בו הלה עומד לעזוב את הארץ בכדי לסכל הליכים המתנהלים נגדו או בכדי להימנע מביצועו של פסק-דין לפיכך החלטת הרשם יסודה בדין.

אמנם, ההלכה שקנתה לה אחיזה במרוצת השנים בפסיקתנו היא כי עיכוב יציאתו מן הארץ של תושב זר תעשה רק במקרים מיוחדים (ראו למשל, בר"ע 7208/93 וייסגלס נ' וייסגלס) . אלא, שהגם שיש לייחס משקל משמעותי לעצם היות החייב תושב חוץ, הרי ששיקול זה אינו מכריע. על כן לא בכל מקרה ומקרה יסרב בית-המשפט באופן אוטומטי להוציא צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד חייב מסוים, אך בשל היותו תושב חוץ. עמד על כך בית-משפט זה ברע"א 909/90 אמנון בן יהודה נ' ליסקו חברה להחכרת ציוד.

בנוסף, כפי שקבע הרשם הנכבד בהחלטתו מיום 20.7.11 המבקש הינו אזרח ישראלי וכאזרח ישראלי התחייב בהתחייבות אשר הנה נושא התביעה נגדו, ואין דינו כדין תושב חוץ עובר אורח בארץ. אם תתקבל טענת המבקש, הרי שכל מקרה שאזרח ישראלי, העלול להיות מחויב בגין התחייבות שהתחייב בארץ, יבקש לעזוב את הארץ, כשאין לו נכסים בה להבטחת חובו. דומני כי העובדות לא שנויות במחלוקת ומכל מקום לא מצאתי להתערב בקביעות ובממצאים עובדתיים של הרשם הנכבד.

כפי שציין כב' הרשם בהחלטתו בקשת המבקש נדחתה במתכונתה הנוכחית לפיכך ככל שיחפוץ המבקש לצאת מן הארץ יוכל לעשות זאת בכפוף לתנאים שקבע הרשם הנכבד בהחלטתו.

לעניין הטענה בדבר פגיעה בזכויות יסוד המבקש ,יפים דבריו של השופט בר אופיר :

"קיים מתח מתמיד בין חוק יסוד כבוד האדם וחירותו לבין חוק ההוצאה לפועל,

מכיוון שחלק ניכר מרבדי החקיקה של ההוצאה לפועל מתנגש, כפי שאמרנו, באורח

חזיתי בהוראות החוקתיות שנקבעו בחוק היסוד. המתח הזה בא לכלל ביטוי יומיומי

בהליכים יומיומי בהליכים שמתנהלים בפני רשמי ההוצאה לפועל, והוא קיים היום

ויתקיים גם בעתיד. ביצוע הליכים של הוצאה לפועל, על פי דין, מביא בהכרח לפגיעה

בזכויותיו החוקתיות של החייב כפי שהן מעוגנות בחוק היסוד."

(. ד. בר אופיר,"הוצאה לפועל הליכים והלכות",מהדורה שביעית,עדכון מס' 2,ינואר 2011 ,עמ' 38).

מטרת דיני ההוצאה לפועל הינה להסדיר את חובות החייב ומשכך פגיעה כביכול בזכויות המבקש הינה מכוח החוק ,לגיטימית ומתבקשת בנסיבות העניין. כידוע מטרת ההגבלות בחוק ההוצאה לפועל איננה ענישתית ונועדה להגן על זכות הקניין החוקתית של הזוכה והיה וכאשר יפרע המבקש את חובו תתבטל ההגבלה בהתאם לסעיף 66 ד (א) לחוק ההוצאה לפועל התשכ"ז-1967.